פסק-דין בתיק ת"א 18323/06

ביום 11.9.01 נחתם בין הצדדים לתיק זה זיכרון דברים מספר 2055 לפיו, התובעת הלוותה מהנתבע, משכונאי בעיסוקו את הסך של 1,200 ש"ח ומסרה לו לביטחון החזרת ההלוואה את התכשיטים המפורטים בסעיף 2 לזיכרון הדברים שהם: "2 צמידים חישוק+ צמיד 14 קראט במשקל 76 גרם".

בהתאם לזיכרון הדברים ההלוואה ניתנה לתקופה שמ- 11.9.01 ועד 11.10.01 כאשר התובעת הסכימה לשלם לנתבע עמלה כוללת מע"מ והוצאות בסכום של 120 ש"ח לחודש כנגד "חשבונית- קבלה", והתחייבה לשלם לנתבע ביום 11.10.01 את ה"סך של 1,320 ש"ח הכוללים קרן + עמלה+ מע"מ+ ביטוח+ כל ההוצאות ו/או עמלה חודשית בסך של 120 ש"ח  החל מ- 11.10.01".

עוד נקבע בזיכרון הדברים כי אי תשלום העמלה ו/או אי החזרת ההלוואה במועד בדיוק נמרץ יהווה ביטול זיכרון הדברים וכי במקרה של ניתוק הקשר ופיגור בתשלום עד מקסימום חודשיים יועברו התכשיטים לבעלות הנתבע אשר יהא רשאי למוכרם לכיסוי סכום ההלוואה והנתבעת נתנה הסכמתה לכך בזיכרון הדברים.

לטענת התובעת, בנוסף ל- 2 צמידי החישוק וצמיד עשוי 14 קראט היא הפקידה בידי הנתבע גם תליון משובץ יהלומים אשר לא נרשם בזיכרון הדברים, חתמה על ההסכם במקום שהפנה אותה אליו הנתבע ולא בדקה מה שרשום בו לאור אמונה בנתבע לאחר שהופנתה אליו על ידי בעלה.

לגרסתה, בסמוך לקבלת ההלוואה חלה בעלה ואושפז ולכן ההלוואה לא סולקה במלואה ומשהנתבע טלפן אליה ודרש את סילוק ההלוואה היא ביקשה ממנו להמתין עד לשחרור בעלה מבית החולים. לגרסתה, משהשתחרר בעלה ופנה לנתבע כדי לשלם לו את ההלוואה הנתבע טען כי מכר את התכשיטים והתובעת לא קיבלה חזרה את תכשיטיה ואף הגישה תלונה במשטרה.

לגרסתה, שווי התכשיטים הנו בסך כולל של 30,000 ש"ח כאשר כל אחד משני הצמידים שוויו 4,000 ש"ח הצמיד הנוסף, 2,000 ש"ח והתליון משובץ היהלומים 20,000 ש"ח ולגרסתה, התכשיטים ופרט התליון משובץ היהלומים בחזקת הנתבע.

התובעת עותרת לחייב את הנתבע להשיב לה את התכשיטים ולחילופין את ההפרש בין גובה ההלוואה לשווי התכשיטים.

לטענת הנתבע, התובעת הפקידה בידיו כביטחון להלוואה רק את התכשיטים המפורטים בזיכרון הדברים ולא הפקידה כל תכשיט או חפץ נוסף ואם התובעת הייתה פורעת את ההלוואה במועדה היה עליה לשלם לו 1,320 ש"ח. הנתבע מכחיש את טענת התובעת כי לא ניתנה לה אפשרות לקרוא את זיכרון הדברים ואם לא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה מה עוד שמדובר בדף אחד באותיות ברורות.

הנתבע מאשר כי התובעת מסרה את הטיפול בענייניה לבעלה אשר הגיע אליו כשליח שלה ביום 11.10.01 ובמקום לפרוע את ההלוואה ביקש הלוואה נוספת בסך 500 ש"ח אשר נמסרו לו בשיק ונרשמו כתוספת לחוזה כ"סכום הלוואה נוסף", כך שבסה"כ קיבלה התובעת הלוואה מהנתבע בסך 1,700 ש"ח ולכן היה עליה לשלם לו סך של 340 ש"ח לחודש.

לגרסת הנתבע, ב- 11.11.01 שילמה התובעת באמצעות בעלה את עמלת חודש ספטמבר בסך 120 ש"ח ונותרה חייבת של סך 170 ש"ח כעמלת חודש אוקטובר וב- 21.1.02, היא פרעה באמצעות בעלה עמלה חודשית של חודשים נובמבר- דצמבר 2001 בסך 170 ש"ח לחודש ובסה"כ 340 ש"ח בהתאם לקבלה שניתנה לה באמצעות בעלה.

לגרסת הנתבע, מאחר והתובעת לא עמדה בתשלומים להם התחייבה, נשלחו אליה הודעות אי פירעון ההלוואה. משלא נענתה שוחח הנתבע עם בעלה אשר הודיע לו כי נוכח אי יכולתם לשאת בתשלומי העמלה וההלוואה, הוא מסכים שהתכשיטים אשר נמסרו לנתבע כביטחון יימכרו. לכן, התובעת באמצעות בעלה נתנה את הסכמתה למכירתם ובפועל אלה נמכרו להתכה בסך 1,900 ש"ח, כאשר באותו מועד חובה עמד על 2,380 ש"ח ולכן מכירת התכשיטים לא כיסתה את מלוא החוב.

לגרסת התובעת ובעלה איש מהם לא קיבל מהנתבע את ההלוואה הנוספת הנטענת על ידו בסך 500 ש"ח.

מהראיות והעדויות שהובאו בפני עולה כי דין התביעה להידחות.

באמרת אגב אציין כי איני דנה בעדותה של הגב' מאיה מוריאל אחותה של התובעת לעניין עצם המצאות התכשיט בידי התובעת כיוון שאין זו השאלה שבמחלוקת.

מהעדויות שהובאו בפני עולה כי בעלה של התובעת היה שליחה לצורך ניהול המשא ומתן וההתנהלות מול הנתבע. התובעת אישרה בחקירתה כי הגיעה לראשונה אל הנתבע עם בעלה אשר הכיר את הנתבע שנים רבות קודם לכן, בעלה הוא זה שהגיע אל הנתבע ושילם על חשבון ההלוואה ולגרסתה " אני לא שילמתי זה בעלי שילם, אנחנו בעל ואישה, בעלי שילם לו" (עמוד 3 שורה 8-12, עמוד 4 שורה 5-6 לפרוטוקול). מכאן שכל התנהלות הדברים באמצעות בעלה של התובעת הייתה כדין.

טענת התובעת הנה טענה בעל פה נגד מסמך בכתב לגבי נושאים שהתקיימו והוסדרו טרם החתימה על זיכרון הדברים והתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את טענתה לתרמית מצד הנתבע.

"הוראת הסיפא (סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני") אוסרת הבאת הוכחה בעל פה כנגד תוכנו של מסמך...אולם ניתן לטעון טענה כנגד התביעה לאמור "טענה על מה שנאמר אחרי עריכת המסמך. טענה כזו אינה מערערת על תוכנו של המסמך בזמן עשייתו, אלא מבקשת לסמוך על ההשלכה שיש להתרחשויות מאוחרות מן המסמך כנגד התביעה המבוססת עליו... אין מניעה להביא עדות בעל פה כנגד התביעה לאמור עדות שכזו אינה פוגעת במישרין בתוכנו של מסמך, אלא אך נוטלת ממנו כמות שהוא ומבלי לשנות את תוכנו את כוחו לשמש בסיס לחיוב המתבקש ממנו... (יעקב קדמי " על הראיות " ,חלק שלישי, עמודים 1317-1305 ).

כאמור לעיל, טענת התובעת הנה טענה בעל פה נגד מסמך בכתב לפיה היא מסרה לנתבע תכשיט נוסף שאינו רשום בזיכרון הדברים דהיינו טענתה טענת מרמה אשר מכחיש קבלת התכשיט הנוסף. טענת מרמה במשפט אזרחי מצריכה נטל הוכחה כבד אשר הנתבעת לא הצליחה להוכיחו ולאור העובדה שהעד התומך בגרסתה הנו בעלה, שגם בגרסותיהם הם סתירות אשר יפרטו בהמשך.

במישור האזרחי, ראה המחוקק לנכון לקבוע את "כלל הזהירות" האמור בהוראה המטילה "חובת הנמקה" פורמלית, כאשר מדובר בעד יחיד שיש לו עניין שתוצאות המשפט תהיינה לטובת מי שקרא לו להעיד מטעמו: על פי הוראת סעיף 54 (3) לפקודת הראיות אין פוסקים את הדין בהליך אזרחי על פי עדות יחידה של "עד מעוניין" לא אם ניתן להצביע על קיומו של "אמיתי המצדיק זאת"... "המחוקק הביע דעתו בסעיף 54 לפקודת הראיות על משקל עדותם של הנוגעים בדבר". (ראה: קדמי, 1320).